מטרידה השאלה האם יכולים בתי הדין הרבניים ומשרד הפנים לשלול או לעכב לאום או דת שכבר הוענקו לאחר שהסתיים ההליך המנהלי, מקום שהם מייחסים לאזרח מעשיי זיוף או מרמה, מבלי ליתן דעתם המנומקת ולתמוך טיעוניהם בראיות מוצקות. המאמר עוסק ב- ג', תושבת הארץ, אם לשניים, שיהדותה עוכבה לפתע על פי החלטת משרד הפנים ובית הדין הרבני האזורי, שנים רבות לאחר שאושרה עובר לנישואיה כדת משה וישראל ל- ד', יהודי אותו הכירה בארץ ישראל. הליכים שניהלה ג', בו זמנית, מול בתי הדין ומשרד הפנים, העלו חרס, וכיום ניצבת ג' ובני משפחתה בפני חוסר וודאות מוחלטת, כאשר החלופה היחידה הרלוונטית עבורה הינה לעתור לבית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט הגבוהה לצדק, כנגד החלטות בתי הדין הרבניים ומשרד הפנים כאחד.
ג' עלתה לארץ ישראל בתחילת שנות התשעים וביקשה להינשא כדת משה וישראל לד', יהודי, עולה חדש שאותו הכירה בארץ. מאחר ועל פי המשפט העברי נישואין בין יהודי ומי שאינו יהודי אינם תקפים, בתי דין נוהגים לוודא ששני בני הזוג יהודים ולנפק במידת הצורך אישור יהדות לאחד מבני הזוג או לשניהם, לפני מתן אישור לנישואין כדת משה וישראל.
להוכחת יהדותה עם הגשת בקשתה לרישום לנישואין, הציגה ג' לדיינים בבית הדין האזורי (להלן: "בית הדין") את תעודת הלידה המקורית שלה בה נרשם כי אמה יהודיה. לאור העובדה שאמה של ג' נפטרה מספר חודשים לאחר לידתה, ובכדי שבית הדין, יוכל להתרשם מאורח חייה היהודי של ג' ושל בני משפחת אמה בגולה, נתבקשה ג' לזמן לעדות עדים שיעידו על אורחות חייה היהודים של אמה בגלות. ואכן, ארבעה עדים יהודים אשר עלו ארצה בסמיכות לעלייתה של ג' והכירו את אמה וסבתה, העידו כי ג' היא בת לאם יהודייה.
בסופו של דבר, אושרה יהדותה של ג' על ידי בית הדין בשנת 1991, וזמן קצר לאחר מכן נכנסו בני הזוג ג' ו-ד' תחת ברית נישואין כמצוות המסורת היהודית, כדת משה וישראל.
בחודש יוני 2005, כ-14 שנים לאחר שיהדותה אושרה, נתקבלה בבית הדין, פנייה מאת משרד הפנים לעיכוב ביצוע החלטתו בעניין אישור יהדותה של ג', בשל חשש כי תעודת הלידה אשר הציגה ג' בפני בית הדין היתה מזויפת. מספר שבועות לאחר מכן, קיבלה ג' הודעה מאת משרד הפנים, במסגרתה נדרשה לסור ללשכת מנהל האוכלוסין הסמוכה למקום מגוריה, בכדי לחתום על שינוי פרטי הדת והלאום שלה ושל ילדיה, שאם לא כן יפעל משרד הפנים לתיקון פרטי הלאום באופן חד צדדי, באמצעות הגשת תביעה לפסק דין הצהרתי מבית המשפט לענייני משפחה מכח סמכותו לפי סעיף 19ה(ב) לחוק מרשם אוכלוסין, תשכ"ה – 1965 (להלן – חוק המרשם).
ג' הודיעה ללשכת מנהל האוכלוסין כי אין בכוונתה לפעול בהתאם להנחיותיו, מקום שלא הוצגו בפניה ראיות שיש בן כדי להטיל דופי ביהדותה, כל שכן לא הוצגו ראיות שיש בן להעיד כי תעודת הלידה שלה מזויפת.
לבירור יהדות ולמתן אישור יהדות מאת הרבנות, יוסבר, נדרשים בני אדם יהודים בארץ ישראל בדרך כלל במקרים הבאים – אגב נישואין בנסיבות כאמור לעיל, אגב גירושים על מנת לקבוע את אופיו של ההליך המשפטי על פיו ינוהלו הגירושים, אגב קבורה כאשר מבוקש לקבור את הנפטר בחלקה היהודית, ואגב ברית מילה הנערכת לאדם בגיל חצי שנה או יותר.
ג', אם לשניים, נדרשה לבירור עניין יהדותה באופן מפתיע ובלתי צפוי, שנים רבות לאחר שנישאה כדת משה וישראל, תוך שרשויות השלטון יוצקות עבורה באופן חד צדדי סטטוס זמני של 'יהודייה מעוכבת' מבלי שמוצגות בפניה ראיות המטילות ספק ביהדותה. בצר לה נאלצה ג' לצאת למאבק מחודש להוכחת יהדותה במקביל ובו זמנית מול שני גורמים, האחד מול הממסד הדתי, קרי בתי הדין הרבניים, והשני מול אושיות השלטון האזרחי, קרי לשכת מנהל אוכלוסין במשרד הפנים, וזאת שנים רבות לאחר שהוענקה גושפנקא ממסדית ומשפטית ליהדותה.
ג' צילמה את תיק היהדות שלה ברבנות במטרה להתחקות אחר העדים אשר העידו בפני בית הדין בתחילת שנות התשעים, כדי לזמנם לעדות נוספת בבית דין, ואולם תוך כדי חיפושיה נתברר כי עדה אחת נפטרה. עד נוסף, חולה ומרותק למיטתו, הואיל למסור תצהיר התומך בעדותו בעניין יהדות אמה של ג' ובני משפחתה, בעוד ניסיונותיה של ג' לאתר שני עדים נוספים העלו חרס.
ג' הציגה בפני בית הדין תעודת לידה מקורית, תעודת הנישואין ושטר כתובה. בנוסף הציגה ג' לבית הדין את תעודת הלידה של אחותה למחצה, ש', שנולדה לאחר פטירת אמה, בעקבות נישואים שניים של אביה של ג' שלא היה יהודי לאישה ממוצא בלרוסי. על גבי תעודת הלידה של ש' ושל אמה הביולוגית של ש', אשר הוצגה אף היא בבית הדין, נרשם תחת סעיף הלאום: 'בלרוסי'.
חרף דרישותיה החוזרות ונשנות לקבלת בדל של מידע באשר לנסיבות פתיחת עניינה מחדש, בחרו הרשויות לשמור על מעטה של חשאיות ולא הציגו בפני ג' כל ראיה שיש בה להעיד כי תעודת לידתה מזויפת.
כעבור למעלה משנה מיום פתיחת עניין יהדותה, החליט בית הדין, בעצת לשכת הקשר שהינה יחידת סמך במשרד ראש הממשלה שתפקידה להגיע אל היהודים ברוסיה ולעודד את זיקתם ליהדות (להלן – לשכת הקשר), לשלוח צילום מתעודת הלידה של ג' למקום לידתה בכדי לעמוד על אמיתותה.
לשכת הקשר העבירה את ממצאיה כעבור חודשים ארוכים לבית הדין, אשר בהסתמכו עליהם, קבע כי תעודת הלידה של ג' זויפה וכי ג' אינה יהודייה, שכן המספר הסידורי של הלידות בשנה בה נולדה ג', מתחיל בספרה שונה מזו של המספר הסידורי אשר הוטבע על תעודת הלידה של ג' אשר הוצגה לבית הדין.
מטרידה השאלה האם יכולים בתי הדין הרבניים ומשרד הפנים לשלול או לעכב לאום או דת שכבר הוענקו לאחר שהסתיים ההליך המנהלי, מקום שהם מייחסים לאזרח מעשיי זיוף או מרמה, מבלי ליתן דעתם המנומקת ולתמוך טיעוניהם על סמך ראיות מוצקות.
סבורני כי החלטת לשכת הקשר עליה נסמך בית הדין עת החליט לשלול את יהדותה של ג', דומה וניתנה ממעוף כנפי הציפור, מתוך תחושת בטן שלילית בנוגע לתעודת הלידה של ג' ומבלי שבוצעו על בדיקות מתבקשות הכרחיות שיוכלו לתמוך בהחלטה: היה על לשכת הקשר לאתר את ספר הלידות ממקום לידת אמה של ג', ולהשוות בין תעודת הפטירה ותעודת הלידה של האם, לבין תעודת הלידה של ג' עצמה. ככל שלשכת הקשר איתרה תעודות לידה של משפחתה של ג', היה על בית הדין ומשרד הפנים לדרוש לקבלן ולערוך בדיקות השוואתיות של התעודות למול התעודה שהציגה ג' לבית הדין. בנוסף, היה על בית הדין ומשרד הפנים לדרוש מאת לשכת הקשר מסמכים שהגישה ג' לקונסוליה הישראלית באוקראינה המוכיחים את יהדותה, לאחר שהחלה בהליכים לקראת עלייתה ארצה, ואשר הוצגו עם עלייתה של ג' ארצה לרשויות בארץ.
לא מוגזם כלל בנסיבות העניין, ובייחוד בשעה שעסקינן בעניין כה משמעותי וגורלי ביחס לחייה של ג' ובני משפחתה, לטעון כי מוטלת החובה על בית הדין בצוותא חדא עם משרד הפנים ולשכת הקשר לנמק מדוע הם מצאו לנכון לקבוע כי תעודת הלידה מזויפת, בנוסף יש לזכור כי שלילת לאום שכבר הוענק, לאחר שהסתיים הליך מנהלי, גורמת לפגיעה קשה באינטרס ההסתמכות והציפייה, לכן נדרשות לביסוסה ראיות מנהליות חזקות במיוחד (ראה בעניין זה בג"צ 394/99 סופיה מקסימוב נ' משרד הפנים, פ"ד נח (1) 919).
הודעה לקונית כי על סמך בדיקות לשכת הקשר נמצא תעודת הלידה מזויפת נמסרה לג' על ידי בית הדין, מבלי שבית הדין ומשרד הפנים פירטו מה גרם להם שלא להסתפק בראיותיה של ג', מבלי שנימקו אלו שיקולים נשקלו על ידם, מבלי שמצאו לנכון לפרט אלו ראיות ניצבו בפניהם עת החליטו לשלול באופן זמני את יהדותה של ג', ומבלי שפירטו אלו פעולות בוצעו על ידי לשכת הקשר ברוסיה, שיש בן להעיד כי תעודת הלידה של ג' מזויפת.
במצב בו ניצבת ג' כיום וניצבים אזרחים רבים אחרים כדוגמתה במדינת ישראל, יש ליתן את הדעת למצבו הנחות של האזרח מול הרשות המנהלית, לנוכח פערי הכוחות וחוסר השוויון שבאיתור הראיות, כאשר הרשות אינה יכולה להסתפק בתחושות בטן שליליות שאינן מגובות בראיות מנהליות הולמות, כדי להצדיק את שלילת היהדות. על הרשות מוטל הנטל להפריך החלטה שכבר נפסקה. לעומת זאת, כאשר מדובר בסתירת זכאותו לכאורה של מי שיהדותו טרם הוכחה סופית, הפגיעה בו ובאינטרס ההסתמכות והצפייה שלו קטנה יותר, ולכן ניתן להסתפק בעניינו בראיות מנהליות שעוצמתן פחותה.
בתוך כך, נשאלת השאלה כיצד יש לנהוג מקום שראיות שנועדו לבסס יהדותו של אדם או לחילופין זכאות אדם לשבות, כרוכות במורכבות מיוחדת המצריכה לצורך הערכתן, בין היתר, בחינת מהימנותם של עדים ומצהירים, פענוח כתבי יד, חיווי דעת לגבי אמינותם של מסמכים הנחזים להיות רשמיים, בירור אמיתות חתימות באמצעות מומחים, וכיוצא באלה. הקושי רב במיוחד מקום שמדובר במסמכים ובנתונים שמקורם במדינה זרה.
יתכנו מצבים יוצאי דופן, נדירים וחריגים בטיבם, בהם הכלים הנתונים בידי הרשות המנהלית לצורך הערכת הראיות המנהליות המוגשות בפניה עשויים שלא לספק את הנדרש לקבלת הכרעה מבוססת ומושכלת.
בנסיבות אלה, עשוי לקום צורך בלתי נמנע לעשות שימוש באמצעים הנתונים בידי ערכאה שיפוטית לצורך הערכת הראיות וקביעת ממצאים במסגרת הליך לקבלת סעד הצהרתי. אפשר וראוי אף לשקול הקמתו של גוף עזר לרשות המנהלית אשר יצויד בכלים ובסמכויות על פי חוק לבחון בחינה מקצועית מעמיקה ראיות מנהליות המוגשות לצורך ביסוס הזכאות לשבות ולביסוס אישורי יהדות או שלילתם, העשויה לייתר במקרים הקשים את הצורך בהליך שיפוטי, ובעניין זה יש לאמץ את גישת כבוד השופטת א. פרוקצ'ה בבג"צ 4370/01 לפקה נ' משרד הפנים, פ"ד נז(4) 920.
יודגש כי משרד הפנים ובית הדין אישרו את יהדותה של ג', האחד עם עלייתה ארצה ורישומה במרשם האוכלוסין, והאחר עם הקניית אישור יהדות לשם נישואין כדת משה וישראל, וזאת לאחר הצגת ראיות מנהליות מספקות על פי נוהליהם הרגילים, לשם זכאות נטענת, אלא שכעת בהציגם עמדה אחידה, וחשיפה של מידע חלקי שמהימנותו מוטלת בפסק, החליטו להפוך את החלטתם בעניין יהדותה של ג', למעלה מעשור ומחצה לאחר שניתנה, ולאחר שג' ובני משפחתה יצקו שורשים יהודיים בארץ ישראל.
עדות נוספת לסיטואציה הבלתי מאוזנת עמה נאלצה ג' להתמודד ולפגמים המנהליים הקיימים בהתנהלות משרד הפנים, ניתן ללמוד אף מכך שזה לא מצא לנכון לממש את זכותו על מכח חוק המרשם לעתור לבית המשפט לענייני משפחה בתביעה לסעד הצהרתי לשינוי הלאום של ג' ושל ילדיה.
ובמה דברים אמורים:
בסעיף 19 ה(ב) לחוק המרשם נאמר כדלהלן: "לגבי הלאום, הדת או המצב האישי לא יעשה פקיד הרישום הראשי כאמור בסעיף קטן (א) אלא בהסכמת מי שהפרט מתייחס אליו, או על פי פסק דין הצהרתי של ביהמ"ש לענייני משפחה, שניתן לבקשתו של פקיד הרישום הראשי".
הסעיף קובע כי בית המשפט לענייני משפחה מוסמך ליתן פסק דין הצהרתי לגבי לאום, דת או מצב אישי לבקשתו של פקיד הרישום הראשי.
ומי מוסמך ליתן פסק דין הצהרתי לגבי לאום, דת או מצב אישי לבקשתו של הפרט?
התשובה לעניין מצב אישי מצויה בסעיף 1(1) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, מאידך לגבי לאום ודת שאינן מענייני מעמד אישי, לא קיימת הוראה כלשהי בחוק זה.
סעיף 19ה(ב) לחוק המרשם מעורר אכן בעייתיות לא קטנה, שכן נוצרת אסימטריה בולטת ובלתי ניתנת להסבר בין הנגישות שהוקנתה לפקיד הרישום הראשי לפנות אל בית המשפט לענייני משפחה בסוגיה זו, בעוד דרכו של האזרח לערכאה זו באותו עניין עצמו נחסמת מכח לשונו המפורשת של החוק, אשר קובע חד משמעית כי הפעלת סמכות בית המשפט לענייני משפחה בענייני לאום ודת תעשה רק על פי פנית פקיד הרישום.ו
קיימים שני מסלולים חלופיים בהם זכאים תובעים המתמודדים מול הליכים כדוגמת ההליכים שננקטו כנגד ג' בענייננו לפעול לשם קבלת הסעד המבוקש: האחד, פניה לפקיד רישום ראשי לתיקון הפריט המבוקש במרשם האוכלוסין, ואם מסרב הוא, הגשת עתירה לבג"צ כנגד פקיד הרישום הראשי על מנת שיבוא ויתן טעם מדוע לא תרשם כיהודיה. השני, תביעה לביהמ"ש המחוזי למתן פס"ד הצהרתי בדבר זכאותו להירשם כיהודי במרשם האוכלוסין, עפ"י סמכותו השיורית של ביהמ"ש המחוזי מכח סעיף 40(1) לחוק בתי המשפט, אשר הקנה לבית משפט זה את סמכות לדון בכל עניין אזרחי שאיננו בסמכותו של בית משפט השלום, ובית המשפט לענייני משפחה בכלל זה (ראו בעניין זה תמ"ש 79160/98 פלוני נ' פלוני, בית המשפט לענייני משפחה למחוזות ת"א והמרכז.
עמדת היועץ המשפטי לממשלה, כפי שצוטטה בפסקי דין של בית המשפט לענייני משפחה, הינה כי "האסימטריה שנוצרה בעניין דת ולאום היא עניין למחוקק לענות בו. סמכות בתי המשפט נקבעת על פי הוראות מפורשות ולא על פי כללי היקש, ולפיכך הסמכות לדון בתביעות למתן פסק דין הצהרתי בעניין דת ולאום נתונה לסמכותו של בימ"ש מחוזי, מכח סמכותו השיורית".
זה המקום לומר כי על המחוקק ליתן דעתו לאסימטריה שתוארה לעיל, באופן שבו תרוכז הסמכות בבית המשפט לענייני משפחה, הווה אומר כי בית המשפט לענייני משפחה, כשאר בתי המשפט, יקנה סמכות לא על פי זהות הפונה, כי אם על פי הסעד שנתבקש, בהתאם לכללי הסמכות העניינית המקובלים והידועים.
עצם העובדה שמשרד הפנים טרם הגיש תביעה למתן פסק דין הצהרתי מבית משפט לענייני משפחה, בהתאם לסעיף 19ה(ב) לחוק המרשם, מעיד יותר מכל, כי אין הוא אוחז בראיות מספיקות שיש ביכולתן או בעוצמתן לשלול את יהדותה של ג', ולגרום לקבלת התביעה למתן פסק דין הצהרתי מבית המשפט לענייני משפחה.
בנוסף ייאמר, כי התנהלותם של משרד הפנים ובתי הדין תמוהה שכן החלטתם בדבר עיכוב יהדותה של ג' כמו גם בדבר זיוף תעודת הלידה, ניתנה מבלי שאותרה תעודת הלידה של אמה שיכולה היתה, ללא ספק, לשפוך אור על יהדותה, ולמנוע הימנה לעבור את מסכת הייסורים הממושכים אליהם נקלעה ביחד עם בני משפחתה בעל כורחה.
בעניין זה יודגש כי בשנת 1970 תוקן חוק המרשם בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"צ 58/68 שליט נ' משרד הפנים, פ"ד כ"ג 477. התיקון נכלל בחוק השבות (תיקון מס' 2), התש"ל -1970 (להלן – חוק השבות), אשר הוסיף הוראה בחוק השבות בעניין זכויות בני משפחה (סעיף 4א), והגדיר בסעיף 4ב את הביטוי "יהודי" לעניין חוק השבות כ- "מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת".
לחוק המרשם הוסף סעיף 3א שבו נקבע כי לעניין חוק המרשם וכל רישום או תעודה לפיו "יהודי" – כמשמעותו בסעיף 4ב לחוק השבות.
בחוק השבות ובתקנות השבות, תשט"ז-1956, לא נקבע דבר באשר לשאלה על סמך מה תוכר יהדות אימו של הטוען כי נולד לאם יהודייה. תקנה 4 לתקנות השבות קובעת כי "לפי דרישת השר ימסור המבקש אשרת עולה או תעודת עולה פרטים נוספים על אלה שבטופס הבקשה, ימציא ראיות …", בעוד סעיף 3א(א) לחוק המרשם קבע כי לא יירשם אדם כיהודי לפי לאומו או דתו אם הודעה לפי חוק זה או רישום אחר שבמרשם או תעודה ציבורית מראים כי הוא אינו יהודי, כל עוד לא נסתרו ההודעה, הרישום או התעודה האמורים להנחת דעתו של פקיד הרישום הראשי או כל עוד לא נקבע אחרת בפסק דין הצהרתי של בית דין מוסמך.
הווה אומר כי להכרה ביהדות אמו של הטוען כי נולד לאם יהודייה, חל הכלל הרגיל של המשפט המנהלי, ולפיו נדרשות ראיות מנהליות לביסוסה העובדתי של ההחלטה המבוקשת. ראיות מנהליות הן ראיות שאדם סביר – ורשות סבירה – היו מסתמכים עליהן ורואים בהן כבעלות ערך הוכחתי וראוי בנסיבות המקרה (ראו בעניין זה בג"צ 442/71 לנסקי נ' משרד הפנים, פ"ד כו(2) 337); אלו הן אותן ראיות מנהליות שמכוחן אושרה יהדותה של ג' עם עלייתה ארצה ועם קבלת אישור ליהדותה מאת בית הדין עת נישאה כדת משה וישראל.
בענייננו, מצבה של ג' אינו ברור כלל ומעורר שאלות רבות, שכן מחד גיסא, יהדותה מעוכבת, ומאידך גיסא פקיד הרישום טרם עתר בבקשה למתן סעד הצהרתי לשינוי פרטי הדת או הלאום של ג' מכח חוק המרשם.
החלופה היחידה שיכולה להסיר במעט את חוסר הוודאות האופף את חייה של ג' ובני משפחתה בנוגע לסטטוס החדש שנוצר עם החלטות הרשויות בעניינה, הינה לעתור לבית המשפט הגבוה לצדק כנגד לשכת מנהל אוכלוסין במשרד הפנים וכנגד בתי הדין הרבניים שיעביר תחת שבט ביקורתו את החלטותיהם, מכח סעיפים 15ד(2) ו-15(ד)(3) לחוק יסוד השפיטה בשל הסיבות שפורטו לעיל.
עו"ד טל קדש, מומחה במשפט אזרח מסחרי. כל המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים במאמר ובאתר.
