משפט מנהלי ועתירות לבג"ץ

בית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ) ובית המשפט לעניינים מנהליים
מהו המקור החוקי לסמכות בג"ץ ובית המשפט לעניינים מנהליים לדון בעתירות נגד רשות מרשויות המדינה? כיצד נדע האם עלינו לעתור לבג"ץ או שמא להגיש עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים? עו"ד טל קדש בסקירה קצרה על אודות הנושא.

עד לשנת 2000, עתירות נגד רשויות המדינה הוגשו כולן לבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק (להלן: "בג"ץ"), ועל כן בית המשפט העליון שימש באותה העת גם כערכאת ערעור על פסקי דין ועל החלטות אחרות של בתי המשפט המחוזיים וגם כערכאה אשר הוסמכה לדון בכל העתירות אשר הוגשו כנגד רשויות המדינה והרשויות המקומיות, באשר הן, כנגד אקט שלטוני כזה או אחר.

בשנת 2000 חוקק חוק בתי משפט לענינים מינהליים, תש"ס-2000, אשר מסמיך הלכה למעשה את בתי המשפט המחוזיים, בשבתם כבתי משפט לעניינים מנהליים, לדון בעתירות המוגשות נגד רשויות המדינה  ובעניינים הנוגעים לסכסוכים שבין אדם לרשות.

"רשות" על פי ההגדרה בחוק בתי משפט לעניינים מנהליים הינה רשות מרשויות המדינה, רשות מקומית, וכן גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין.

"החלטה של רשות"  אשר בגינה ניתן להגיש עתירה מנהלית, מוגדרת ככל החלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי על פי דין, לרבות העדר החלטה וכן מעשה או מחדל.

פסק דין של בית משפט לענינים מינהליים, בעתירה מינהלית ובתובענה מינהלית, ניתן לערעור בזכות בפני בית המשפט העליון.

פסק דין של בית משפט לענינים מינהליים בערעור מינהלי ובערעור על החלטת הרשם, והחלטה אחרת של בית משפט לענינים מינהליים יהיו נתונים לערעור לפני בית המשפט העליון אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית המשפט העליון שנשיא בית המשפט העליון קבע לכך.


סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים קובע את העניינים בהם ידון בית משפט לעניינים מנהליים:
5.    בית משפט לענינים מינהליים ידון באלה –
(1)    עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן – עתירה מינהלית);
(2)    ערעור המנוי בתוספת השניה (להלן - ערעור מינהלי);
(3)    תובענה המנויה בתוספת השלישית (להלן - תובענה מינהלית);
(4)    ענין מינהלי או ענין אחר שנקבע בחוק אחר כי בית משפט לענינים מינהליים ידון בו, ובכפוף להוראות אותו חוק.
כאמור בסעיף 5(1) לעיל, בית המשפט לעניינים מנהליים מוסמך לדון בעתירות נגד החלטה של רשות או גוף המנוי בתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט מנהליים.

להלן רשימה של חלק מהנושאים המנויים בתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהלייים:
ארנונה
עניני ארנונה לפי כל דין, למעט החלטות שר הפנים, שר האוצר או שניהם יחד.
חופש המידע
 החלטה של רשות לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998.
חינוך
 החלטה של רשות בעניני חינוך, למעט החלטת ממשלה והחלטת שר, ולמעט:
(1)    החלטה בעלת תחולה ארצית או מגזרית הקובעת כללים או הנחיות בענינים האלה:
(א)    תקצוב;
(ב)    תכניות לימודים;
(ג)    הכשרת עובדי הוראה;
 (2)    החלטה בעניני השכלה גבוהה.

מכרזים
עניני מכרזים של גוף או רשות המנויים בסעיף 2 לחוק חובת המכרזים, התשנ"ב-1992, ועניני מכרזים של רשות מקומית, שענינם התקשרות בחוזה לביצוע עסקה בטובין או במקרקעין, לביצוע עבודה או לרכישת שירותים, וכן מכרזים שענינם מתן רישיון או זיכיון לפי דין.

תובענה לפיצויים שעילתה במכרז תוגש אף היא לבתי משפט לעניינים מנהליים.

להרחבה בנושא מכרזים >>

רישוי עסקים
ענייני מתן רשיון או ביטול רשיון, היתר זמני, היתר מזורז או אישור לעסק טעון רישוי, לרבות קביעת תנאים לפי חוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968.

רשויות מקומיות

(א) החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט החלטה הטעונה אישור של שר הפנים לפי דין, שעניינה העיקרי של העתירה הוא החלטת שר הפנים.

 (ב) עניני כשירות לכהונה ופסלות לכהונה של ראש רשות מקומית ושל חבר מועצת רשות מקומית לפי כל דין למעט החלטה לפי סעיף 19א לחוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם), התשל"ה-1975, והחלטה לפי הסעיף האמור כפי שהוא מוחל בסעיף 6א1 לחוק המועצות האזוריות (בחירת ראש המועצה), התשמ"ח-1988; לענין זה "מועצת רשות מקומית" – לרבות מועצה ממונה או ועדה ממונה.

תכנון ובניה

עניני תכנון ובניה לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, למעט לפי פרק י': פיקוח, אכיפה ועונשין, ולפי חוק לקידום הבנייה במתחמים מועדפים לדיור (הוראת שעה), התשע"ד-2014, ולמעט החלטות שענינן תכנית מיתאר ארצית או מחוזית והחלטות שר הפנים או שר האוצר.
החלטה של רשות בענייני תכנון ובניה אחרים, למעט החלטות שר, לפי הוראות החיקוקים המפורטים בפריט 10 לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים.

כלי ירייה

החלטה של רשות לפי חוק כלי היריה, תש"ט-1949, למעט החלטות של הממשלה או של שר;
עיצומים כספיים וקנסות אזרחיים
בהתאם לרשימת חוקים המפורטת בפריט 32 לתוספת הראשונה, לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים.

לאור האמור לעיל, ניתן להבין כי לבג"ץ יש סמכות שיורית לדון בכל עתירה נגד רשויות המדינה, אשר אינה מצויה תחת גדר הנושאים המנויים בסעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים.
בנוסף על כך, סמכויות בג"ץ מוסדרות בסעיף  15(ג), (ד) לחוק יסוד: השפיטה, כדלקמן:
(ג)    בית המשפט העליון ישב גם כבית משפט גבוה לצדק; בשבתו כאמור ידון בענינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר.
    (ד)    מבלי לפגוע בכלליות ההוראות שבסעיף קטן (ג), מוסמך בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק –
(1)    לתת צווים על שחרור אנשים שנעצרו או נאסרו שלא כדין;
(2)    לתת צווים לרשויות המדינה, לרשויות מקומיות, לפקידיהן ולגופים ולאנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין, לעשות מעשה או להימנע מעשות מעשה במילוי תפקידיהם כדין, ואם נבחרו או נתמנו שלא כדין - להימנע מלפעול;
(3)    לתת צווים לבתי משפט, לבתי דין ולגופים ואנשים בעלי סמכויות שיפוטיות או מעין-שיפוטיות על פי דין - למעט בתי משפט שחוק זה דן בהם ולמעט בתי דין דתיים - לדון בענין פלוני או להימנע מלדון או מלהוסיף ולדון בענין פלוני, ולבטל דיון שנתקיים או החלטה שניתנה שלא כדין;
(4)    לתת צווים לבתי דין דתיים לדון בענין פלוני לפי סמכותם או להימנע מלדון או מלהוסיף ולדון בענין פלוני שלא לפי סמכותם; ובלבד שלא ייזקק בית המשפט לבקשה לפי פסקה זו אם המבקש לא עורר את שאלת הסמכות בהזדמנות הראשונה שהיתה לו; ואם לא היתה לו, הזדמנות סבירה לעורר שאלת הסמכות עד שניתנה החלטה על ידי בית הדין הדתי, רשאי בית המשפט לבטל דיון שנתקיים או החלטה שניתנה על ידי בית הדין הדתי ללא סמכות.

 על פי הוראת סעיף 15(ג) לחוק היסוד מוסמך בית משפט הגבוה לצדק, להוציא צווים גם נגד אותם בתי משפט שחוק היסוד דן בהם, אם הוא "רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק".

נפסק כי בית המשפט הגבוה לצדק, יידרש לסמכות זו רק במקרים חריגים ונדירים ומחמת עילות מצומצמות ביותר, שעיקרן חריגה מסמכות או פגיעה בולטת בעיקרי הצדק הטבעי (בג"ץ 7172/97 כרמקס נ' בית המשפט העליון).

עוד יש להבהיר בכל הקשור למתן סעד מן הצדק כי הגשת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, אינה יכולה לשמש כאמצעי חלופי לתקיפת החלטות ביניים של הערכאות האזרחיות או הפליליות.

כך למשל, נפסק כי בית המשפט הגבוה לצדק ידון בעתירה נגד החלטת ביניים של בית משפט במסגרת הליך פלילי במקרים חריגים "כאשר מדובר בשאלה שבסמכות (עניינית) היורדת לשורשו של ענין, או כשמדובר בענין מהותי ועקרוני אשר הכרעה מאוחרת בו עלולה להסב נזק בלתי הפיך" (בג"ץ 179/17 ביטון נ' בית המשפט המחוזי בירושלים.

כך למשל, בבג"ץ 841/19 ‏ מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי בתל אביב,  קיבל בית המשפט הגבוה לצדק, את עתירת המדינה על החלטת ביניים של בית המשפט המחוזי, במסגרתה הוטלה חובה להקליט ראיונות הכנה שהמדינה מקיימת עם עדים לקראת עדותם בהליכים פליליים. בית המשפט הגבוה לצדק הורה על ביטול החלטה זו שכן עולה ממנה שבית המשפט המחוזי קבע הסדר חדש, יש מאין, בסוגיה הנוגעת לתיעוד ראיונות עדים, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הלכות קודמות ומחייבות של בית המשפט העליון.
 
*כל המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחבר אינו נושא באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.